הבעל הנעלם
עירית פרידמןסיפור קצר
כמו בכל שבוע, הגעתי לפגישת ההליכה של שושי ושלי, בשעה היעודה. הפעם היא הודיעה מראש שצפויה הפתעה: ״אני לא באה לבד״ היא התריעה, אבל סירבה לומר יותר מזה. הייתי סקרנית. מרחוק ראיתי אותה מתקרבת עם כלב חדש. ״אז זאת ההפתעה״, ציינתי לעצמי, תוהה למה לא הסכימה לומר לי בטלפון. בסך הכל כלב חדש. ״הי״, נשיקה, נשיקה. ״שלום כלב״ אמרתי. ״זה צחי״ היא הודיעה לי. התפלאתי שלכלב קוראים כמו לבעלה. למה דוקא צחי…?״ ״כי זה צחי״ היא אמרה. שתיקה. ״מה זאת אומרת, זה צחי?״ שאלתי אחרי רגע ארוך. אז היא סיפרה. ״שלשום ישבנו, צחי ואני לראות טלויזיה. הוא ישב על הכורסא ואני על הספה. בפרסומות הוא ביקש שאביא לו קפה כי הוא מחוסל. אז קמתי לעשות קפה לשנינו. כשחזרתי, זה ישב על הכורסא״, אמרה בשקט והצביעה על הכלב. ״מה זאת אומרת?״ שאלתי שוב והרגשתי שהמוח שלי לא ממש מסונכרן. מיליון מחשבות עשו לי מירוץ בראש. ״זה מה שקרה״ היא המשיכה, ״צחי לא היה על הכורסא. רק זה״, היא הצביעה עליו, מתקשה לומר את המילה: “כלב”.
״חשבתי שאולי צחי יצא לרגע ויצאתי לחפש אותו בחוץ, אבל כשקראתי לו מהדלת, הוא ירד מהכורסא ובא ונעמד לידי. הסתכלתי לו בעיניים, ליטפתי לו את הפרווה, שאלתי אותו אם ראה את צחי במקרה. כשאמרתי את שמו הוא הסתכל עלי כאילו שזה הוא….״.
״אז מה עשית?״ שאלתי אחרי שהנשימה חזרה אלי. ״מה יכולתי לעשות. בסוף הלכתי לישון. הוא בא אחרי והתיישב למרגלותיי. אז הזמנתי אותו למיטה״, שושי הפסיקה לרגע כדי לסדר נשימה או מחשבות, ״את מבינה מה קרה שם? הלכתי לישון עם כל… צחי. קיוויתי שאקום בבוקר ואגלה שזה חלום. אבל הנה, את רואה, לא חלום. קמתי בבוקר מכורבלת איתו.״
כנראה שהלסת שלי עוד לא חזרה למקומה. שושי היא אחת החברות היותר מאורגנות שלי. אחת שלא תדע להמציא סיפור שכזה ובטח לא אחת שתרצח את בעלה ותביא כלב במקומו וצחי, הוא אחד הבעלים היותר נאמנים שהכרתי עד היום. בטח לא אחד שיבחר להיעלם ולהשאיר כלב על הכורסא שלו.
כל המחשבות הללו עברו לי תוך שניות בעוד שושי מנסה להראות לי שזה אכן צחי. ״תראי את הבטן שלו היא אמרה, ״מתנדנדת כמו אצל צחי. והריצה שלו…תראי, כאילו הוא לא יודע לעמוד על ארבע רגליים. כל רגל מנדנדת לה לכיוון אחר… ואפילו הצלקת מהניתוח אפנדיציט נמצאת שם״. היא קראה לו, אמרה לו לשבת והראתה לי. אכן, צלקת בצד ימין של הבטן…
צחי הסתכל עלינו בעיניים לא לגמרי כלביות. יכולתי לראות בהן ניצוץ אנושי. אולי נמאס לו שאנחנו מדברות עליו, אז הוא התחיל להתרוצץ, זורק רגליים לצדדים ומגלגל את בטנו מצד לצד. מה שגרם לי לצחוק וללטף אותו בחיבה, כמו שעושים לכלב. אופס, קלטתי שאני מלטפת את צחי…
הסתכלתי על שושי ובחנתי את מבטה, בודקת אם אני חוצה גבול. הרי ממתי אני מלטפת את צחי. אבל היא חייכה לשם שינוי.
בכל זאת, אספתי את ידיי ממנו. שמא נתעורר מזה יום אחד והוא יגיד שליטפתי אותו… שושי צחקה ואמרה שצחי ממש לא אהב לבוא איתה להליכות ועכשיו סוף-סוף יש לה עם מי ללכת…”ויש לה גם עם מי לישון״…היא המשיכה לספר.
״צחי היה נרדם נורא מאוחר. חורך כל סדרה בנטפליקס ונרדם על הכורסא באשמורת אחרונה. מאז השינוי״, כך היא קראה לזה, ״הוא נכנס לצידי למיטה ומתכרבל לידי כמו חתו..״
צחי התרוצץ ואנחנו בעקבותיו, הולכות סביב הגבעה בדרך הקבועה שלנו. לא ידעתי על מה אפשר לדבר. נושאי השיחה הרגילים, לא ממש עמדו לרשותנו. לא יכולתי להסיר את עיני ממנו. עקבתי אחריו, מנסה לקלוט את הבן אדם שבו ואז הוא הלך אל בין השיחים ונעלם שם. שושי עצרה אותי מללכת בעקבותיו. ״צריך לתת לו פרטיות”, היא הודיעה, “הוא אף-פעם לא אהב שמפריעים לו בשירותים…״
חיכינו ואכן אחרי כמה דקות הוא יצא, מנער את אחוריו. ״אלוהים, מה קורה פה…?״ נפלט לי אלוהים כגורם היחיד, שיכול אולי להסביר משהו. ״גם אני לא מבינה״, הצטרפה אלי שושי. ״כשהיינו משחקים במשחק הזה, ‘איזו חיה אתה רוצה להיות’, הוא אף פעם לא אמר כלב. תמיד יצא לו איזה תנין או סוס יאור או משהו משונה כזה…״ ״אז למה את חושבת שזה קרה?״ העזתי לשאול. מנסה למצוא קצת היגיון פה, אבל אז הגיעו ממול זוג וכלבם. שושי מהרה לקשור את צחי. ״אני לא צריכה צרות״ היא סיננה לעברי, ״אתמול הוא ריחרח כלבה ואני רציתי לקבור את עצמי״.
התיישבנו מתחת לעץ האלון הגדול. צחי, שהתעייף, התיישב ביננו. שם ראש וכפה מבוצבצת על שושי, במחווה רומנטית והיא ליטפה אותו. הוא עצם עיניים והתפרקד, מגלה את מבושיו. לא האמנתי שאני מתביישת להסתכל על ביצים של כלב… הרמתי ראש וניסיתי להביט לאופק. מה יקרה אם יום אחד אני אהפוך לחתול ובני, בעלי, יהיה מה שתמיד הודיע שמתאים לו: ״אני מזל נחש״ נהג לומר כשדיברנו על אסטרולוגיה ומזלות.
״אולי מזל שהוא נהיה כלב״ אמרתי לשושי, אבל היא כבר לא היתה איתי.
הלכתי הביתה. בני ישב מול הטלוויזיה וראה סרט טבע. שאלתי אותו אם הוא רוצה קפה. הוא שמח להצעה. תהיתי אם יקרה משהו כשאחזור לסלון. קצת פירפר לי הלב כשחזרתי עם שתי כוסות קפה. הידיים רעדו מעט. בני עדיין ישב שם במלוא אנושיותו. נרגעתי. שתינו קפה וראינו נשניונל ג׳אוגרפיק.
ביום ההליכה הבא שלי ושל שושי, ירד גשם. לא התקשרתי אליה. פחדתי לצאת אהבלית. אחרי שבועיים נפגשנו שוב. שאלתי איפה צחי. היא אמרה: “בעבודה”. “ומה עם הכלב?” לחשתי בלי קול. ״יש ימים שהוא בא להתכרבל איתי״ ענתה. ״ואני חייבת לומר שזה מאד נעים״ איזה מזל שזה כלב… חשבתי.